גם ההורות צריכה להתבגר

אני זוכרת את הרגע שהבת שלי הסתכלה עליי בעיניים קצת דומעות ואמרה לי: אני לא רוצה שתחליטי לי. סתם אירוע שגרתי ויומיומי שעד לאותו הרגע התקבל בהבנה מצידה, אבל מאותו הרגע הבנתי שמשהו השתנה אצלה, ושאני צריכה גם להשתנות.

אחת הטעויות שהורים עושים בגיל ההתבגרות היא לא להבין שהילד משתנה. אנחנו ממשיכים לדבר אליו כמו אל ילד, בזמן שהוא מנסה ״להשיל״ מעליו בהדרגה את הילד שהוא, וליצור לעצמו זהות חדשה. אז כשאנחנו ממשיכים באותה מתכונת יחסים אנחנו בעצם אומרים לו: ״זה לא עובד לך, אתה עדין ילד״.

וזה נכון שהוא באמת עדין ילד, וזה נכון שאנחנו עדין צריכים להחליט עבורו בדברים רבים, אבל הדרך חייבת להשתנות.

תהליך ההתבגרות הרגשי הוא שברירי מאוד. נער מתבגר מתמודד עם שאלות רבות , ביקורת עצמית, ספקות וערעור פנימי בדרך ליצירת זהות חדשה. אז איך אנחנו ההורים מתמקמים נכון מול האירוע הזה?

הורים רבים אומרים לי: ״הוא מתרחק, הוא כל היום בחדר עם דלת סגורה״, וגם ״הוא לא מקשיב לי, הוא תמיד כועס״. חשוב להבין שזה לא רק ״הורמונים״, וזה לא רק ״גיל טיפשעשרה״, זו משימה התפתחותית מורכבת שדורשת מאיתנו לעשות התאמות, ובעיקר להבין יותר מה קורה לו בפנים.  

הורות למתבגרים מחזיקה ניגודים- חופש עם גבולות, אמון עם השגחה, התרחקות וקירבה. אם הורות לילדים קטנים היא סוג של ״מיקרומאנאג׳מנט״, הורות למתבגרים צריכה לעבור בהדרגה ל״מנטורינג״. ככה הוא כבר לא ירגיש שמנהלים אותו, הוא ירגיש שסומכים עליו. וכשההורים שלו סומכים עליו, גם הוא יכול להתחיל לסמוך על עצמו.