למה הוא לא מקשיב לי? – חלק 2: כשהילד בוחר לא להקשיב

בחלק הראשון דיברנו על חלון הקשב – ההבנה שלפעמים ילדים פשוט לא פנויים להקשיב לנו, כי הם שקועים במשחק, במחשבות או בפעילות אחרת, והקשב שלהם מוגבל. במקרים כאלה, הבעיה היא לא שהם "לא מקשיבים", אלא שלא נוצרו התנאים שמאפשרים להם להקשיב.

אבל יש מצבים אחרים- מצבים שבהם הילד שומע אותנו היטב, ובכל זאת בוחר לא להקשיב. כאן אנחנו כבר לא מדברים על קשב, אלא על סמכות.

חשוב לעשות הבחנה בין ילד שלפעמים אומר "לא!" כחלק מהתפתחות בריאה של עצמאות ואסרטיביות, לבין ילד שבאופן עקבי מתקשה לקבל גבולות, מתקשה לשתף פעולה ונמצא במאבקי כוח חוזרים עם הוריו.

והנה אחת השאלות שאני שומעת הכי הרבה בהדרכות הורים:

"מה אני אמור לעשות כשאני אומר לו משהו והוא פשוט לא מקשיב? ״

ברוב המקרים, ההורה מחפש פתרון לאותו רגע, ומקווה שאגיד לו מה לומר או לעשות כדי שהילד יקשיב מיד. אבל האמת היא שהתשובה לא נמצאת באותו רגע, כי הפתרון לא נמצא במקום שבו הבעיה מופיעה.

כשילד לא מקבל את הסמכות שלנו, רובנו מגיבים באופן טבעי בהגברת הלחץ- אנחנו מסבירים שוב, מרימים את הקול, מתעקשים יותר. הילד, מצדו, מגביר את ההתנגדות. ככה נולד מאבק כוח.

הבעיה היא שמאבקי כוח כמעט אף פעם לא מחזקים סמכות, הם בעיקר שוחקים את הקשר.

כדי להבין איך להגיב, אני מציעה לחשוב על כל אירוע כזה בשלוש נקודות זמן שונות.

1.     בזמן הקרב - אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שכל הורה ייקח מהפוסט הזה, הוא זה:

אל תאבדו את השליטה בעצמכם, גם אם הילד מאבד אותה. זה לא אומר שתמיד נצליח. כולנו ״מאבדים את זה״ לפעמים, אבל זה צריך להיות המצפן שלנו. לא חייבים לפתור הכול באותו רגע.

אפשר לומר בשקט: "אני רואה שאתה בוחר כרגע לא להקשיב לי. נדבר על זה אחר כך."

המשפט הזה עושה שני דברים חשובים: הוא מאפשר לנו לעצור ולא להגיב מתוך כעס, והוא מלמד את הילד שגם ברגע של קונפליקט אפשר לשמור על שליטה עצמית. המטרה שלנו איננה לנצח את הקרב. המטרה היא לבנות סמכות לאורך זמן.

2.      אחרי ש״האבק שוקע״- אחרי שנרגעו הרוחות, כדאי לחזור לאירוע ולדבר עם הילד. לא כדי לחקור או להטיף, ובטח שלא כדי להיכנס לעוד ויכוח. המטרה היא להעביר מסר קצר, ברור ועקבי שמתייחס לאירוע ומסכם אותו, מאפשר גם לילד וגם להורה להגיד את שעל ליבם כשהם רגועים. כמה משפטים ממוקדים בזמן רגוע משפיעים הרבה יותר משיחה ארוכה שהילד כבר הפסיק להקשיב לה באמצע.

3.     ״בין הקרבות״ - פה נמצא השינוי האמיתי. כדאי לעצור ולשאול את עצמנו:

• האם אני נותן יותר מדי הוראות במהלך היום ו״שוחק״ את הסמכות שלי?

• האם אני דורש מהילד דברים שקשה לו לעמוד בהם?

• האם אני פונה אליו בזמן שהוא בכלל לא פנוי להקשיב?

• האם אני ברור ועקבי במסרים שלי?

• האם אני משאיר מקום גם לעצמאות ולבחירה?

• האם בניתי את הסמכות שלי והילד מכיר ומקבל אותה?

לפעמים ההתנהגות של הילד היא רק קצה הקרחון. מתחתיה מסתתרים תסכול, צורך בעצמאות, קושי בוויסות, מאבק על שליטה או דפוסי תקשורת שנבנו במשך שנים. אם נטפל רק בהתנהגות, ננצח אולי את הקרב. אבל אם נבין את הקרחון שמתחתיה, נוכל לחולל שינוי אמיתי.

בסופו של דבר, סמכות הורית לא נמדדת במספר הפעמים שהצלחנו לגרום לילד לציית לנו. היא נמדדת בקשר שלנו איתו וביכולת שלנו להוביל אותו לאורך זמן.